שורש ישראלי - מרחב טבעי ליצירה ופעילות

היבטים רגשיים בתקשורת בין הורים לילדים

אנחנו מביעים רגשות כתגובה למצבים שונים בחיים.

מערכת הרגשות שלנו מושפעת מהחינוך שקיבלנו, פרשנויות ודיעות על המציאות. החיים המודרניים, מאופיינים בלחץ מתמיד, קיצורי דרך ומיקוד תשומת-הלב בתוצאה ופחות בתהליך.

לילדים ניסיון חיים מועט והמערכת הרגשית שלהם עדיין לא מווסתת כהלכה, משתנה במהירות, קופצנית ולא יציבה.

האם ההורה, העומד מול מערכת זו, מפעיל שיקול דעת בוגר ואחראי?

האם את/אתה כהורה מרוצה מהתקשורת שלך עם ילדך?

איך בנויה המערכת הרגשית שלנו?

איך מתמודדים עם רגשות החוסמים תקשורת כמו כעס ,עוינות והתנגדות, , עצב, רוגז , פחד וחרדה

ואילו רגשות אנחנו, המבוגרים, מפעילים מול אחד הרגשות הללו , כשאנחנו נמצאים באירוע …

אפשר לחלק את התקשורת לתקשורת חוסמת ותקשורת מקדמת.

האירוע – ילד בוכה.

הרגש מייצר תגובה – מה התגובה של המבוגר לאירוע.

כאשר תגובה נשלפת מאוטומט ההרגלים שלנו, מוצדקים ככל שיהיו, לא תקדם את הילד להבנה וללמידה חדשה .

ואיך נדע ? כאשר הילד יחזור על מודל ההתנהגות שלו – וההורה יגיב מתוך הרגליו הוא וכולם יחד נזרקים למעגל אינסופי של גירוי-תגובה.

תהליך השינוי הוא קודם כל תהליך של התבוננות.

                       1  . הילד כועס, בוכה , פוחד

                       2  . המבוגר מזהה את הגירוי אצל עצמו

                       3  . עוצר –מתבונן באוטומט

                       4.   מזהה בשתיקה את הרגש שמגיב אליו – רחמים, כעס, חרדה, אשמה, דאגה .

                       5 . בוחר אם לפעול לפי ההרגל או לשנות.

נושא למחשבה- כאשר קורה משהו לא תקין שפוגם בסדר- ילד מקבל מכה, ילד בוכה, ילדים רבים – המבוגר בסביבה חש אי-נוחות ורוצה מיד להחזיר את הסדר על כנו –"לא קרה כלום" , נותנים מוצץ להרגיע. מחבקים , מרימים על הידיים, מרחיקים אותו מהמקום, רוצים שישכח, מסתכלים על הילד כעל יצור חסר-אונים שכל הזמן דורש הגנה ומלמדים אותו בדרך של גירוי-תגובה להיות תלותי, פסיבי

 (פסיביות שהופכת אח"כ לתוקפנות, כשלא מקבל את מה שהרגילו אותו) ודרשן.

תהליך השינוי הוא תהליך למידה  של התבוננות והקשבה.

תקשורת היא אמנות הדו-שיח.

גם כשילד בוכה אפשר לתקשר איתו. "מה קרה"? (גם אם ראיתי מה קרה – עלי לאפשר לו ביטוי) או – "ראיתי שנפלת." לא כל מצב של אי-נוחות לילד הוא מצב סכנה, הריצה המיידית להציל אותו, לא מאפשרת לילד התמודדות ופיתוח עצמאות.

המבוגר עומד לצד הילד, שואל בהתעניינות ולא בחרדה- תופס את תשומת-לבו ומכוון אותה החוצה, לחושים – מאפשר לו  לצאת מהמעגל הרגשי של הצער המתמשך .

שואלים:"איפה כואב?" "איך זה קרה?" נשארים במקום. לא מרחיקים את הילד. לא משכיחים את מה שקרה ולא אומרים: כלום לא קרה… אלא מדברים על העובדות. "רצת? נתקלת ב "-…., "מי דחף אותך?"

גם אם הילד לא עונה- היציבות שמקרין המבוגר משפיעה עליו לטובה.

לא שופטים , רק מאשרים ששומעים.. הרעיון – ההורה/מורה שואל שאלות ומאזין – לא מאשים, לא שופט ולא פותר הבעיות. אחרי שיחה כזאת , הילד נרגע, מסכים לקום ולחזור לפעילות בהדרגה.

הילד זקוק למעברים הדרגתיים –

דוגמה-הילדה צופה בטלביזיה. האמא מבקשת לבוא ולהתרחץ.

הילדה מבטיחה – עוד תוכנית אחת ואני באה.

ההרגל – האמא הולכת להכין את הרחצה או לענייניה האחרים (מתוך הרגליה שלה) ומהו מושג הזמן ? הילדה  לא מקיימת את הבטחתה- נוצרת מריבה ואיום בענישה ובתוכחת מוסר.

אפשרות לשינוי חיובי -  התוכניות בטלויזיה באות אחת אחרי השניה וקשה לילדה לעמוד בפיתוי. האמא תשים לב לזה ותעזור לילדה באירגון מושג הזמן .היא תשב ליד בתה ,יחד תסיימנה לצפות בתוכנית.  האמא תאמר- מסיימים. סוגרות את הטלביזיה והולכות יחד לאמבטיה.

כשנותנים לילד פקודה ומוסיפים :"אין ברירה", הילד מתמרד באופן טבעי. ואני אומרת: יש ברירה.

לא בין להתרחץ או לא להתרחץ, אלא בין לבצע את הפעולה בכעס ובין לעשות מתוך הבנה שיש מקום ללמידה. התוצאה – בית רגוע ושליו.

ההבדל הוא לא בין מה "בא לי" או "לא בא לי" , אלא בין מה נכון ומה לא נכון לעשות.

המעבר ההדרגתי הוא לא מערכת אינסופית של בקשות

באירוע שקורה -זהו את הגירוי… הבחינו ברגש שאתם מפעילים
מה התגובה שאני מייצר?

הבחירה – הרגל או תהליך לשינוי

השקיעו בתהליך ופירות ההשקעה לא יאחרו להגיע.

הוספת תגובה